בלונדון אנשים יותר אדיבים? – חלק ב'

ארבעה עובדי הייטק, שארזו את מטלטליהם, ועברו לחו"ל לחפש את מזלם התעסוקתי, הסכימו לספק לנו מבט על תנאיי העבודה בחו"ל, ולהשוות אותם למה שמקובל בישראל. בחלק הקודם של הכתבה, התמקדתי ביחס השונה שמעניק המעסיק להורים, ולהבדלים בשעות העבודה. בחלק הזה, אני רוצה לברר אחת ולתמיד – האם העם היושב בציון הוא עם הסגולה שחונכנו להאמין שהוא, או שמא, זו קונספירציה ציונית? לפני שנצלול לתיאורים מהניכר, בואו ניזכר מהם האנשים שלנו:

האנשים

Vinney
השכלה: תואר ראשון במדעי המחשב (אונ' הפתוחה)
התפקיד: מהנדס תוכנה בצוות פיתוח תוכנה בחברה אמריקאית
המקום: קליפורניה ארה"ב
הזמן: עבר לארה"ב לפני מספר שנים, ונמצא שם עד היום

יוספוס (39)
השכלה: תואר ראשון במדעי המחשב (אונ' בארץ)
תפקיד: מפתח תוכנה ומנהל פיתוח תוכנה
המקום: ארה"ב (החוף המזרחי)
הזמן: נמצא בארה"ב מ-1999 ועדיין שם. כותב בלוג שכל הייטקיסט בישראל חייב להכיר

דותן
השכלה: תואר ראשון במדעי המחשב (טכניון)
התפקיד: Pre-Sale בחברה העוסקת בפיתוח פתרונות למסחר כלכלי.
המקום: שוודיה
הזמן: עבר לשוודיה לפני מספר שנים, ונמצא שם עד היום, במשך כל השנים עבד בחברה הנוכחית.

רועי
השכלה: מהנדס חשמל ואלקטרוניקה (אונ' תל אביב)
תפקיד: מנהל פיתוח בחברה קטנה שהוקמה ע"י ייזם ישראלי.
המקום: הונג-קונג וסין
הזמן: עד לאחרונה

בשורה התחתונה – איפה העובדים טובים יותר

הראיון עם ארבעת הבחורים שלנו, שהתחיל בכתבה הקודמת, גרם לי להבין עד כמה תהליכי גיוס העובדים בחו"ל ובישראל שונים זה מזה, ואם תהליכי הגיוס שונים, מה זה אומר על העובדים והמנהלים עצמם? האם גם הם שונים? האם העובדים בחו"ל הם טובים יותר, או שישראל, אחרי הכל, היא עדיין מדינת הסגולה שאנחנו רוצים להאמין שהיא, ולא פחות חשוב – האם יש קשרים חברתיים בתוך העבודה, או שאלו קולגות נטו?

Vinney (קליפורניה): "נתחיל מהפחות חיובי – העובדים בארה"ב מורחים'' זמן, ובכל מקרה, נהלי העבודה, העמידה בלוחות זמנים וכו', לא שונים מהותית ממה שחוויתי בישראל. אין הרבה הבדל מבחינת אופי העבודה. האנשים טיפה שונים כי התרבות טיפה שונה, היחס (בדרך כלל) הרבה יותר מאוזן והוגן, אבל זה תמיד תלוי על מי תיפול, בסופו של דבר, גם בארה"ב לא חסרות פוליטיקות אירגוניות, תככים ומזימות".

והיחס עם המנהלים שונה?
Vinney (קליפורניה): "היחס עם המנהלים די מזכיר את היחס בישראל – בחברות הייטק אין את הביורוקרטיה האופיינית יותר לתרבות התאגידים באמריקה. גם המשמעת דומה למה שנהוג בישראל, ועם חלק מהעובדים היו לי חיכוכים, כי אני מאוד חשדן כלפי אנשים שמקבלים כל הוראה ומבצעים כל מה שאומרים להם בלי לשאול שאלות. בעיניי זה מראה על חוסר מקצועיות".

דותן (שוודיה): "אני לא חושב שאפשר להכיל סטריאוטיפ של יעילות עובדים בצורה קולקטיבית על מדינה שלמה. גם בשוודיה - יש כאלו ויש כאלו. הקשרים החברתיים בעבודה הם קשרים בעלי אופי בעיקר מקצועי. אני מיודד עם מספר אנשים בצוות, אבל לא יודע כמה אשאר איתם בקשר אם אעבור מקום עבודה. אני מניח שזה קשור לעובדה שבשוודיה, הדגש מושם על היותו של האדם כמכלול, שיש לו גם זמן פנוי וגם משפחה ואלו יכולים להיות יותר חשובים עבורו מהעבודה, וכל עוד הוא מספק את התפוקה שמצופה ממנו, לאיש בעבודה אין בעיה עם זה. תרבות העבודה מושפעת מאוד גם מהתרבות במדינה. בארה"ב למשל, קיים דחף להישגיות ובשוודיה (ובשאר מדינות סקנדינביה) השאיפה היא סוציאליסטית יותר – שלכולם יהיה חלק ונתח בהשגים של החברה, והרגשה שיש להם חלק מלא בהצלחה".

והמנהלים?
דותן (שוודיה): "בבעיות בניהול ועם מנהלים מעולם לא נתקלתי, אבל זה הניסיון האישי שלי בלבד, ולדעתי, הוא לא מייצג. אני יכול לגשת למנהל הישיר שלי (שישב בשוודיה), אבל קצת פחות למנהל שלו – בעיקר בגלל שהוא יושב בלונדון. עם זאת, המנהל הלונדוני מתקשר אלי לעיתים די תכופות, כשהוא צריך עזרה, אז אין לי שום בעיה לקבוע איתו פגישה במידה ואצטרך".

מכיוון שרועי עבד עם הונג-קונגים ועם סינים, הוא מחלק את ההתייחסות לשניים:

רועי (הונג-קונג): "הסינים אמנם עובדים המון שעות, הם חרוצים מאוד, אבל תפוקתם קרובה לאפס, ולא פעם היא אפילו שלילית. אני אתן לך דוגמא שתבהיר למה התפוקה שלילית: לא פעם נתקלתי במהנדס שלי, שנוסע לאתר כדי לפתור בעיה, תופס אותי כל היום בטלפון, ואחרי כל זה, לא פותר את הבעיה, כך שלמחרת, אני צריך לנסוע בעצמי ולבצע את התיקון לבד. שלא תבין לא נכון, רובם חרוצים מאוד, אם כי זה לא מבטיח תפוקה. ההונג קונגים, גם הם, מאוד מקפידים לא לבזבז זמן במהלך העבודה. לא תראה אותם גולשים באינטרנט, או מבזבזים זמן בשיחות חסרות טעם. מצד שני, אני והבוס שלי, למרות שבחלק מהזמן ניהלנו שיחות חולין, והתעסקנו בדברים שלא קשורים לעבודה, בכל זאת, החזקנו 80% מנטל העבודה בחברה! אני מאמין שזה קשור לעובדה שישראלים (גם הבוס ישראלי י.ח) מגדילים ראש וממשיכים במשימה גם בלי הוראות מלמעלה, בעוד שהונג-קונגים מקפידים להישאר ראש קטן, ולעשות רק את התפקיד שלהם. ברגע הראשון שהם נתקלים בבעיה, הם עוצרים ומחכים להוראות...יחסי העבודה במשרד הם טובים, אבל גם עם הסינים וגם עם ההונג-קונגים, לא יצאנו לבלות לאחר שעות העבודה".

והמנהלים?
רועי (הונג-קונג): "אני עובד בחברה קטנה (כמה מהנדסים הונג-קונגים, ועוד כמה עשרות עובדים סינים י.ח) והמנהל הוא ישראלי, אז אני לא יודע עד כמה אני יכול לספק אבחנה נכונה לגבי יחסי עובד-מעביד בהונג-קונג. המנהל ואני חברים טובים מאוד גם מחוץ לכותלי המשרד".

יוספוס כבר מספק אבחנה שהיא בחזקת תיאוריה פסיכולוגית שלמה, ובגלל הנקודות המעניינות שמועלות בה, ובגלל שהיא נותנת, בעקיפין, הצצה לנורמות בישראל, הותרתי אותה כמעט ללא עריכה:

יוספוס (ארה"ב): "ראיתי בישראל אנשים מרוכזים ויעילים וגם בארה"ב. וגם את ההיפך בשני המקומות. בשני המקומות אנשים שאינם יעילים מוצאים עצמם בחוץ. נהלי העבודה משתנים ממקום למקום - יש מקומות כמו התעשייה הפיננסית בה עבדתי, בהם יש נהלי עבודה נוקשים יחסית, עובדים בשיטת ה-Extreme Programming, מדווחים יומית על הישגים או בעיות, ומשחררים גרסת תוכנה אחת לשבוע, ויש מקומות נינוחים יותר בהם מחזור פיתוח תוכנה מתקרב לשנה והעבודה רגועה. גם בארה"ב וגם בישראל, השאיפה לעמוד בזמנים היא חשובה, אבל יש הבדל אחת מהותי - גישת ה-"יהיה בסדר" הישראלית מתחייבת לעיתים קרובות על לוחות זמנים שאינם מציאותיים, ואנשים מוצאים עצמם עובדים 17 שעות ביום במשך חצי שנה. לא שיש משהו רע בזה אם אתה רווק ללא ילדים (ואולי פה מקור הסיבה מדוע "קשישים" בני 35 בישראל מתקשים במציאת עבודה) - אבל מנהל אמריקאי טוב יעבוד קשה ויחקור את הדרישות לעומק לפני שיתחייב על לוח זמנים. הוא יודע היטב שהוא לא יכול לבקש ממועסקיו לעבוד 17 שעות ביום למשך חצי-שנה כדי לעשות את "הבלתי אפשרי". ככלל, איחורים זה דבר רגיל בכל מקום. חיכוכים במקום העבודה אי אפשר למנוע תמיד. לא בישראל ולא בארה"ב. עם זאת, האמריקאים אדיבים יותר ומנומסים יותר מהישראלי הממוצע, ואני רואה באמצעות ילדי הקטנים איך כבר מגיל גנון מלמדים אותם איך ליישב סכסוכים בשלווה ושלום. מנסיוני בן עשר השנים בארה"ב, חיכוכי עבודה פה הגיעו פחות, לכדי מה שנקרא בעברית צחה, "פיצוץ", לעומת חיכוכי העבודה שחוויתי בישראל. פה, חילוקי דיעות קשים הסתיימו, לרוב, בשיחות ארוכות אל מול ה-whiteboard מאשר בעזיבה או "טריקת דלת".

ואיך היחסים עם מנהלים?
יוספוס (ארה"ב): "גם היחסים עם המנהלים הם טובים - המנהלים בארה"ב, על פי נסיוני, די פתוחים לשיחות יזומות מצד העובד, ואפילו בתעשייה הפיננסית, בה עבדתי בפיתוח תוכנה, לא היה צורך בפורמליות כדי לגשת לדבר עם מנהל. היחסים בין העובדים אינם פורמאליים נטו (למרות שזה תלוי באנשים) - בקליפורניה היינו יוצאים מהעבודה לפאבים אחרי העבודה לפחות פעם בשבוע. בניו יורק כנ"ל. זה מאד נהוג לבלות עם חברים מהעבודה אחרי סיום העבודה. לפחות במרכזי ערים גדולות. במשרדים הממוקמים בפרברים או בפארקי-מדע למיניהם רואים את זה פחות".

האם ניתנה יד חופשית לחדשנות?
יוספוס (ארה"ב): "מאד תלי במקום. היו מקומות בארה"ב שעודדו את זה בצורה אקטיבית, היו מקומות שלא. היו מקומות שהייתי צריך "להילחם" מעט כדי לקבל אישור לעשות משהו חדשני. אני חושב שאם משווים לישראל, בישראל היד החופשית לחדשנות ניתנת לדור המייסדים או העובדים הבכירים ביותר בארגון תוכנה. לאדם בקצה הסופי של שרשרת המזון לא תינתן בדרך כלל הזכות או האפשרות לרוץ עם רעיון חדשני שאינו עולה בקנה אחד עם עבודתו היומית. קח חברות כמו גוגל האמריקאית כדוגמא: 20% מהזמן של כל עובד בגוגל אמור להיות מוקדש לפיתוח רעיונות חדשים שלא מגיעים מההיררכיה הניהולית. איני רואה חברה ישראלית מוותרת על 20% מזמן עובדיה כדי לעודד אותם לחשוב ביצירתיות".

כשאני שואל את יוספוס מהם, לדעתו, ההבדלים בין העבודה והעובדים שם, לבין העבודה והעובדים בישראל, הוא מחייך:
יוספוס (ארה"ב): "שאלה קצרה שאין עליה תשובה קצרה. אני אמנה כמה הבדלים משמעותיים ובולטים בין ישראל לארה"ב:

• גיל: בארה"ב יש מהנדסי תוכנה בני 50 שאינם בגדר קוריוז. הם בהחלט מראה מקובל בנוף. בישראל לרוב (דגש על לרוב) אדם בן 50 שאינו מנהל בכיר, ייפלט החוצה מהשוק ויתוייג ככישלון. ציינתי קודם שזה קשור גם ליחס הטוב שמוענק להורים בארה"ב. פה, לא רואים בהורות מכשלה, ובעיות הקשורות לילדים מתקבלות בהבנה, מה שמאפשר לאנשים מבוגרים יותר להמשיך ולהחזיק במשרות רמות, למרות שיש להם ילדים, משהו שהוא נדיר יותר בישראל.
• שכר: ישראלי חייב להתקדם בתארים (מנהל, סמנכ"ל, c-level executive) כדי להתקדם בשכר. בארה"ב עבדו תחתי אנשים שהרוויחו יותר ממני כמהנדסים-נטו. לא פיעם בהם שום צורך להיות "מנהלים", גם כי הם אנשי מקצוע בחסד עליון שנהנים מתכנות-נטו, וגם בגלל שהם יכולים להרוויח כמה שהם רוצים מבלי להתקדם "במעמד הניהולי". בישראל יש נטיה הפוכה ששומרת את המהנדסים-נטו צעירים, ואת מי שלא צעיר, פולטת החוצה - כי גיל מבוגר למהנדס-נטו הוא לכאורה ראייה לחוסר כישרון ("עובדה שהוא לא הצליח להתקדם לתפקיד ניהולי"). חבל...
• תרבות ה-"להרביץ מכה וללכת": לפעמים נדמה לי שישראלים לא מעוניינים להקים חברות כדי "להיות חברה" אלא דווקא כדי למכור וללכת הביתה. "להרביץ אקזיט ולפרוש, "להביא מכה וללכת" (הכתבה שהעליתי לפני שבועיים עסקה בדיוק בזה י.ח). לא שיש בזה משהו רע, אבל זה גורם לכל התעשיה לעבוד כסטארט-אפ, בתנאי לחץ בלתי אנושיים, לפעמים, ולהתמקד במכירה וסגירה במקום בהקמת חברה שתישאר שם 10, 20, 30 שנה. האמריקאים חושבים פחות על "מכה וללכת" ויותר על הקמת עסקים לטווח ארוך, והתוצאה היא יציבות ומקומות עבודה שפויים, שמאפשרים הפרדה של חיים ועבודה. יש יוצאים מן הכלל כמובן, צ'קפוינט למשל, אבל היא חריגה בנוף המהיר הישראלי.
• תהליך קבלה לעבודה: בישראל, תהליך מיון העובדים כולל עבודת כוכבים ומזלות, פסיכולוגים, קוביות, ציור עצים, דינמיקות קבוצתיות וכו'. בארה"ב מעולם לא שמעו על הדברים האלו. תהליך ראיון גנרי כולל שיחת טלפון טכנית בנושאי העבודה, ראיון אישי **לא חודרני** (כאשר לשאול מישהו לגילו נחשב חודרנות גסה) להיכרות, וראיון מקצועי (ביחד, באותו יום) עם בדיקת ממליצים. מעולם לא שמעתי על מישהו שנשלח לצייר עץ בארה"ב כדי להתקבל לעבודה. זוהי המצאה ישראלית די בזויה, בעיני, שמקורה בכסת"ח של מנהל שלא רוצה לקחת אחריות על גיוס עובד מבלי אישור חיצוני "מבית חרושת" להערכות עובדים. זה מצער מאוד, כשלוקחים בחשבון שבתי החרושת האלו משתמשים בשיטות שנויות במחלוקת, אם להשתמש בלשון-המעטה (understatement)".

לא גרועים יותר, לא בהכרח טובים יותר – אבל כמה שווים?

העובדים בישראל נחשבים ליצרתיים וטובים, אולי בגלל שהמדינה שלנו תחרותית, לחוצה וקטנה, ודוחפת אותך להישאר עם ראש מעל המים כל הזמן. חברות מחו"ל בוחרות להקים פה מרכזי מו"פ, לא בגלל אידיאולוגיה, אלא משום שהן מאמינות בכישרון המקומי. אבל נותרה רק תהיה אחת – האם הכישרון הישראלי מתוגמל כלכלית בדומה לתגמול שהוא היה זוכה לו בחו"ל, או במילים אחרות – אנחנו מרוויחים מספיק?

לטלבאות שכר בהייטק – הקישו על הקישור

מהי המשכורת הממוצעת במדינה, ומה היה השכר שלך?
Vinney (קליפורניה): "השונות של השכר גבוהה מאוד פה, אבל השכר שלי הוא מעל הממוצע לאזור ולתפקיד. בעמק הסיליקון, מרוויחים יותר מהממוצע הקליפורני, והרבה יותר מהממוצע האמריקאי, אבל עלות המחיה גדולה יותר בהתאם, זה אחד האזורים היקרים ביותר בארה"ב".

Vinney לא פירט כמה בדיוק זה "מעל הממוצע", אבל יתכן שעמיתו האמריקאי, יוספוס, יסבר לכם את האוזן:

יוספוס (ארה"ב): "לא יודע לגבי הממוצע הנהוג בארה"ב, אבל המשכורת ההתחלתית שלי פה היתה כמעט פי 2 מזו שהרווחתי בישראל, וגם בישראל הרווחתי טוב. בשנת השיא שלי בארה"ב, 2008, השכר השנתי שלי בתוספת בונוסים עמד על 190,000 דולר בקירוב, לתפקיד של מנהל פיתוח תוכנה בזרוע הטכנולוגית של חברת ברוקרג' ניו יורקית".

דותן (שוודיה): "המשכורת הממוצעת במדינה היא 23,000 קרונה לדעתי, והיא שוות ערך ל-11,000 ש"ח בערך. את המשכורת שלי לא אפרט ברשותך".

הערה קטנה: נכון שהמשכורת הממוצעת בשוודיה גבוהה בהרבה מהמשכורת הממוצעת בישראל, אבל אם לוקחים בחשבון שמדד ג'יני בשוודיה נמוך בהרבה מאשר מקבילו בישראל, ניתן להבין מזה שהפערים בין משכורת של עובד הייטק בשוודיה, לעומת מי שאינו כזה, אינם גדולים כמו הפערים בישראל, שעשויים להגיע אף לפי 4.

רועי (הונג-קונג): "המשכורת הממוצעת פה נמוכה למדי. מתכנת שעבד אצלי הרוויח סכום שווה-ערך ל-7000 ₪ בישראל. מתכנתים טובים יותר עם תארים מתקדמים הגיעו גם ל12,000 ש"ח, אולם היה קשה למצוא את אלה. התפוקה של עובד זול די מתאימה לשכר שהוא מקבל. מתכנת ב-7000 ש"ח דרש המון זמן ניהול, ולקח לו המון זמן להכנס לעניינים. לגבי המשכורות - מדובר במשכורות למקומיים בלבד, ולא במשכורות לרילוקיישיין. למעשה חבילות הרילוקיישיין עוברות את ה-10,000$ לחודש בקלות".

עדיין שוקלים לעבוד חו"ל?

בישראל לא תקבלו משכורת גבוהה כמו בארה"ב או שוודיה, אפילו לאחר המשבר של 2009, אבל המשכורת פה גבוהה בהרבה ממה שמקבלים עמיתיכם (המקומיים) במזרח הרחוק. כאילו בשביל להוסיף חטא על פשע, במזרח הרחוק גם עובדים הרבה יותר והתנאים הסוציאלים שם גורמים לישראל להראות כמו מדינה סוציאליסטית מאוד בהשוואה. אז נכון – אנחנו עדיין לא שוודיה, וגם בארה"ב, שנהנית משום מה, מדימוי של חברת עבודה לחוצה ואינטנסיבית, תנאיי העבודה רגועים יותר מהתנאים בישראל, אבל לפחות אנחנו לא סין או הונג-קונג. דבר אחד בטוח – העובדים בישראל עדיין מדורגים בקדמת הטכנולוגיה העולמית, ובכך דיינו.