בלונדון אנשים יותר אדיבים? – חלק א'

אנחנו הישראלים אוהבים לקטר. קחו שני ישראלים, שימו אותם בחדר אחד, ותוך כמה רגעים הם יגיעו לנושא האהוב עלינו מכל - ההשוואה לחו"ל, וכמה קשה ורע פה. אין ישראלי כמעט, שלא מאמין ש-"בחו"ל עובדים פחות, מרוויחים יותר, ואף אחד לא מרים גבה כשאתה יוצא הביתה בזמן". על מנת לברר אם העבודה בהייטק בישראל, היא אכן כפוית טובה וקשה יותר לעומת חו"ל, ראיינתי ארבעה עובדי הייטק מנוסים, שעבדו פה ועברו לחו"ל, כדי שיספקו לנו השוואה בין שם לפה. בגלל אורך הכתבה חילקתי אותה לשניים - מתחילים!

ישראל היא מדינה קטנה ועם זאת, היא הצליחה למתג את עצמה כמדינה חשובה מאוד מבחינה טכנולוגית. חברות רבות בחרו לנעוץ בישראל טריז (מיקרוסופט, HP, אינטל ו-Google אם למנות רק חלק), מה שמעיד על כך שההון האנושי שלנו נחשב לאחד המובחרים שיש לאנושות להציע. בד בבד עם צמיחת שוק ההייטק בישראל, צמחו גם שעות העבודה, ועובדים רבים זוכים לראות את אור השמש רק מבעד לחלון המשרד, בהנחה שהקיוביקול שלהם אכן מצוייד בחלון כזה. שעות העבודה בישראל מרובות יותר בהשוואה לשווקים מתקדמים אחרים (נושא שעוד אחזור אליו בהמשך) אבל זהו לא ההבדל היחיד שתמצאו בין עבודה בישראל לעבודה בחו"ל. 4 אנשים שעושים את זה בחו"ל, אבל גם הספיקו לעבוד בארץ בשביל שיהיה להם מקור להשוואה, הסכימו לספק רשמים על העבודה בשווקים זרים:

האנשים

Vinney

השכלה: תואר ראשון במדעי המחשב (אונ' הפתוחה)

התפקיד: מהנדס תוכנה בצוות פיתוח תוכנה בחברה אמריקאית
המקום: קליפורניה ארה"ב
הזמן: עבר לארה"ב לפני מספר שנים, ונמצא שם עד היום

יוספוס (39)

השכלה: תואר ראשון במדעי המחשב (אונ' בארץ)
תפקיד: מפתח תוכנה ומנהל פיתוח תוכנה
המקום: ארה"ב (החוף המזרחי)
הזמן: נמצא בארה"ב מ-1999 ועדיין שם. כותב בלוג שכל הייטקיסט בישראל חייב להכיר.

דותן
השכלה: תואר ראשון במדעי המחשב (טכניון)
התפקיד: Pre-Sale בחברה העוסקת בפיתוח פתרונות למסחר כלכלי.
המקום: שוודיה
הזמן: עבר לשוודיה לפני מספר שנים, ונמצא שם עד היום, במשך כל השנים עבד בחברה הנוכחית.

רועי
השכלה: מהנדס חשמל ואלקטרוניקה (אונ' תל אביב)
תפקיד: מנהל פיתוח בחברה קטנה שהוקמה ע"י ייזם ישראלי.
המקום: הונג-קונג וסין
הזמן: עד לאחרונה

לא מעבירים כרטיס

בישראל עובדים המון שעות – אלו מאיתנו שנולדו בשנות ה-70, לבטח זוכרים שההורים התחילו לעבוד ב-8:00 בבוקר ובשעה 16:00, הם כבר חיפשו מקום על ההסעה מהעבודה הביתה. כיום, שוק העבודה עבר למינימום של 9 שעות (או 48 שעות שבועיות בקירוב, על פי סקר ארגון העובדים העולמי שנערך ב-2008), אבל בפועל זה יוצא הרבה יותר – יש שעות נוספות ויש פקקים, וביחד, שני הנתונים הללו מאריכים את יום העבודה של ההייטקיסט הממוצע. ומה קורה בחו"ל אתם תוהים?

Vinney (קליפורניה): "בחברה בה אני עובד, יום עבודה מלא נמשך 8 שעות, או 9 שעות, עם הפסקת צהריים של שעה, שאני בדרך כלל לא לוקח. יש שעות נוספות, למרות שזה תלוי בעומס, וגם אז, אני לא עובר כמות של 10 שעות עבודה ביום. בחלק מהתפקידים בארה"ב חייבים לשלם שעות נוספות, בחלק (כמו מהנדסים) לא, כי השכר הוא גלובאלי, בדומה לנהוג בישראל. לפי החוק בקליפורניה לא משלמים שעות נוספות מעל לרמת שכר מסוימת".

''דותן (שוודיה): "רשמית, מספר שעות העבודה בכל חודש הוא שונה, אבל הממוצע הוא 166 שעות בחודש (או 7.5 שעות עבודה ביום, לפי 22 ימים בחודש י.ח). עם זאת, מקובל לעבוד שמונה שעות ביום + שעת הפסקת צהריים (כלומר 9 שעות י.ח) שאפשר לקזז אם אוכלים ועובדים בו זמנית. קיזוז הפסקת האוכל הוא תיאורתי בלבד - חברות בשוודיה לא מעודדות עובדים לוותר על ארוחות הצהריים, מכיוון שיש פה רצון שהאנשים בחברה יהיו מעורבים חברתית. בפועל, אגב, נדיר שאני עובד פחות מ-9 שעות ביום ולפעמים יותר. בגלל אופי התפקיד, מתקשרים אלי גם מחו"ל בשעות מוזרות וסופ"שים (למרות שזה נדיר). במקרים של שעות נוספות, זה תלוי בחברה, ואפילו בתוך החברה יש הבדלים בין צוותים שונים – יש חברות שמפצות את עובדיהן על שעות נוספות, ויש חברות שמקזזות שעות נוספות (כלומר, אם עבדת יותר ביום ראשון, תוכל לצאת מוקדם יותר ביום שני י.ח)".

יוספוס (ארה"ב): "עבדתי במספר חברות החל משנת 1999, ורשמית שעות העבודה שלי ברוב המקומות בארה"ב היו 9 בבוקר עד 6 אחה"צ (כלומר 9 שעות ביום י.ח), בימי שני עד שישי. "שעות נוספות" עשיתי לעיתים נדירות וזה היה אך ורק לצורך מבצעי אמיתי; עמידה בלוח זמנים שיצא משליטה, תקלה אצל לקוח שחייבה תיקון מהיר וכדומה. לשכירים בהייטק האמריקאי, המשכורת גלובלית כמעט תמיד, אבל חריגה מעבר לשעות העבודה הרשמיות היא לא דבר שכיח, כך שאני לא בטוח אם יש מדיניות קבועה לגבי חריגה כזו, מבחינת המשכורת. אני יכול לומר שכשעבדתי בחברת תוכנה ניו-יורקית, הם היו קונים ארוחות ערב למי שנאלץ להישאר אחרי 8 בערב. עם סיום העבודה, חברות היו מזמינות car service (שזה כמו שירות מוניות מיוחד) על מנת להסיע הביתה אנשים שנאלצו להישאר, גם אם הם גרו מחוץ למדינת ניו יורק (קונטיקט למשל או ניו-ג'רסי, כמוני)".

מאוכזבים מהמצב בחו"ל לעומת מה שאתם מכירים מישראל? חכו...שמרתי את הטוב ביותר לסוף:

רועי (הונג-קונג): "שבוע עבודה בהונג קונג הוא בן 55 שעות ובשונה ממה שנהוג בישראל, הוא כולל שישה ימי עבודה: 9:00-19:00 (10 שעות) בשני-שישי ו-9:00-14:00 (5 שעות) בשבת, אבל זוהי רק דרישת המינימום. השתדלתי לצאת מהמשרד ב-19:00 בערב, אבל בימים בהם נסעתי לסין הייתי חוזר גם אחרי 23:00. עבדתי בממוצע 230 שעות חודשיות בקצב די רצחני. השיא, אגב, היה חודש בו עבדתי 280 שעות. זו הנורמה בהונג קונג. ההונג-קונגים שעבדו בניהול המפעל שלנו בסין, היו מגיעים למפעל בשני בבוקר, וחוזרים הביתה בשבת בערב, עם אפטר קצר ברביעי בערב. שעות העבודה שלהם היו כמו שלי, אמנם, אך העובדה שהם נאלצו להשאר בסין הרחיקה את המנהלים הללו מהמשפחות שלהם. ככלל, שעות נוספות זה מושג שלא קיים בהונג קונג – כשיום העבודה נגמר מוקדם מהמקובל, מרימים גבה, אבל כשאתה נשאר 16 שעות לא יזכרו לך את זה".

כמה שעות באמת עובדים בישראל? בידקו בסקר מאולתר שנערך בפורום "עבודה בהייטק"

אתה מהלא משקיעים שקמים בדיוק בזמן?

דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה – על פי חוזה העבודה אתם צריכים לעבוד עד 17:00. השעה היא 16:58 וכבר כעשר דקות אתם חוככים בדעתכם אם לקום בדיוק ב-17:00, או להישאר עוד קצת כי העבודה אף פעם לא נגמרת. נשמע לכם מוכר?

יוספוס (ארה"ב): "בישראל מי שהולך בשש יתפס מיד "כלא משקיע". בארה"ב אין את החשיבה הזו. אם אדם עושה את תפקידו כהלכה לא סופרים לו את הדקות והוא לא נדרש למחוות סימבוליות של "הישארות מאוחרת" כדי להיחשב חיוני בארגון. עברתי מספיק עבודות בארה"ב בשביל להגיד לך שפה, בדרך כלל העיפרון נופל בשעה שש, אלא אם כן יש חירום שמצריך באמת ובתמים הישארות עד מאוחר. ההישארות לצורך "אספקה" של מוצר, בין אם מועד האספקה לא הגיוני בשל התחיבות ללוחות זמנים "מטורפים", ובין אם מדובר בנורמה של עבודה ("אנחנו סטארט-אפ ולכן עובדים עד 11 בלילה כל יום") כמעט ולא קיימת - גם לא בסטארט-אפים!"

Vinney (קליפורניה): "לא נראה לי שיש מצב כזה "סיימת את העבודה" בעולם ההייטק. לפחות אני טרם נתקלתי בזה. אם סיימתי משימה אחת ויש לי זמן - מתחילים את הבאה. זה נכון לכל מקום בו עבדתי, לא רק בחו"ל".

ומנהלים לא מעקמים את האף אם אתם קמים בדיוק בשעה היעודה?

Vinney (קליפורניה): אמריקאים לא "מעקמים את האף". בכלל, צורת היחסים היא אחרת לגמרי והשפה עם המנהלים אחרת לגמרי. אף אחד לא יגיד לי מילה על מתי אני מגיע (בדרך כלל 9-10), ולא על מתי אני הולך (בד"כ בסביבות 19:00), מה שכן יגידו זה את הלו"ז שמצפים שאעמוד בו. אגב, גם בארץ רק פעם אחת מישהו עיקם את האף על השעות שלי (שהיו דומות מאוד), והסברתי לו יפה מאוד מה אני חושב על האף שלו, ומאז לא שמעתי שום דבר בנושא לא ממנו, ולא מהבוסים הבאים אחריו (אותו בחור, אגב, הוא עדיין מי שאני נותן בתור ממליץ אפילו שעזבתי את המקום כבר לפני 6 שנים)".

יוספוס (ארה"ב): "מנהל טוב יודע שכמות השעות לא חשובה כמו שחשוב לעבוד חכם, מסודר ואפקטיבי. יש אנשים שיכולים בארבע שעות טובות ביום לעשות מה שעובד חרוץ לא יוכל לעשות ב-15 שעות עבודה. כשעבדתי בישראל, היה נוהג קבוע לעבוד כמות שעות משוגעת. במקום העבודה האחרון שלי בישראל, למשל, עבדתי עד 10 בלילה כל יום, לא כי נוצר מצב חירום, אלא, כי מישהו לקח על עצמו לצאת עם המוצר המוגמר לשוק עד תאריך X, והעובד נדרש לשלם על היעד הבלתי אפשרי הזה בשעות עבודה. מבחינת שעות העבודה, המעבר לארה"ב היה משב רוח רענן. כשנשארים שעות נוספות זה תמיד נבע בשל סיבה טובה מאד, וכמעט לעולם לא היתה חריגה לשעות "מטורפות" כמו 10 בלילה. יותר מכך, המעסיקים האמריקאים הרגישו אשמים במקצת, על כך שהם מבקשים ממך להישאר מאוחר. במקרים כאלו, תמיד היית מפוצה בארוחת ערב, וכמובן, בכיסוי הוצאות של מונית הביתה (כשעבדתי בניו יורק) אחרי 8 בערב".

דותן (שוודיה): "הבוס שלי לא מעקם את האף על שום דבר, כל עוד העבודה מתקתקת. אני חושב ששוודיה בכלל היא סוג של אוטופיה, כשזה מגיע לשעות עבודה - אם אני צריך לצאת מוקדם באופן חד פעמי או אפילו במשך כמה ימים ברצף, אני פשוט אסדיר את זה מראש".

רועי (הונג-קונג): "פה בהחלט מעקמים את האף ודורשים שעות נוספות. היו לא מעט מקרים בהם הייתי צריך לחזור הביתה בשעה ספציפית, ותמיד זה התנגש עם עבודה, וכמעט תמיד היו מריבות בנושא...העבודה מעולם לא הסתיימה. כשהגעתי להונג-קונג, הציפיה הייתה ל-14 שעות ביממה (בעיקר בגלל הנסיעות לסין). עם זאת, גם הבוס רצה לבלות זמן עם הילדים שלו, ולכן, הדרישה הזו צומצמה עם הזמן, כי גם הוא הבין שלמרות העבודה, אסור לשכוח שלכל עובד יש את הזכות לנהל חיים".

דבר אחד נכון, כנראה, בכל השווקים הטכנולוגים בעולם – העבודה אף פעם לא נגרמת. אבל היחס לכלל הזה משתנה ממקום למקום. בישראל, נטל העבודה גדול יותר, ומצופה מהעובדים להראות השקעה, שמתבטאת בהשארות אחרי השעה שכתובה לכם בחוזה. בשוודיה יצפו מכם להשאר טיפה יותר, כשיש מצב חירום, אבל לא יעקמו את האף, ובארה"ב מגדילים לעשות ובמידה ונשארתם לאחר שעות העבודה המקובלות, ידאגו להסיע אתכם עד הבית על חשבון החברה, עם בטן מלאה. בהונג-קונג, שבוע העבודה הארוך יותר גם ככה, מתארך עוד יותר בשל שעות נוספות שהן בגדר חזון נפרץ.

יש לכם ילדים? לא אכפת לנו (אלא אם אנחנו שוודים)

אם כבר הזכרנו ילדים, אז כאן, למרות שחוק שוויון זכויות בעבודה קובע שחל איסור להפלות עובד בשל היותו/ה הורה, ישראל מקיימת דואליות נפלאה בכל הנוגע לזאטוטיכם המיבבים – מצד אחד ידאגו להכניס לכם לראש ש"ילדים זה שמחה", ומצד שני, שילדים זה אחלה, כל עוד לא תצטרכו לקחת ימי חופשה כשהם חולים, לצאת מוקדם כשהם מסיימים את הגן, או להעדר מהעבודה בגלל שהחופש הגדול כבר פה. ובחו"ל?

דותן (שוודיה): "קשה לי לחשוב על מדינה שיש בה יחס יותר הגון והוגן לרעיון של משפחה וילדים מאשר שוודיה. החל מחופשת ההורות הארוכה, דרך האפשרות של ההורה לקחת חופשת מחלה על חשבון הילד (!!), וכלה ב-6 שבועות חופשה בתשלום כל שנה. בנוגע להורים שרוצים לעבוד מהבית, אגב, גם זה אפשרי - אני כמעט לא מנצל את זה, אבל אם הייתי רוצה זה היה אפשרי בהינתן שלא זקוקים לי במשרד באותו היום".

רועי (הונג-קונג): "בהונג קונג אין להורים בעיה לנהל קריירה, למרות הילדים. אמנם, שני בני הזוג עובדים במשרה מלאה פלוס, אבל מקובל וגם זול להחזיק מטפלת לילדים. העשירים מחזיקים פיליפינית או שתיים, שמנהלות בשבילם את הבית ומטפלות בילדים, ואנשים קצת פחות עשירים "מעסיקים" את הסבא והסבתא".

יוספוס (ארה"ב): "היחס להורים לילדים בארה"ב הוא שמיים וארץ לעומת ישראל. בישראל ילדים הם סיבה למעסיקים לא לשכור אדם לעבודה. כמובן הם יסתירו זאת באלף ואחד תירוצים שונים, אבל אני זוכר היטב את העבודה בארץ ואיך כל שיחת היכרות ראשונית בטלפון עם מגייסים נסובה סביב מצב משפחתי, מספר ילדים וגילאי הילדים. בארה"ב זה לא חוקי כלל לשאול שאלות כאלו, כמו בישראל בדיוק. רק שבישראל מצפצפים על החוקים ובארה"ב מקפידים עליהם ביראת קודש. בארגונים יש אחוז ניכר של הורים, דבר שלא רואים בישראל. האמריקאים גם מקבלים בהבנה תקלות הקשורות בילדים, חופשות מבית הספר, מחלות, ושאר ירקות".

אבל מה קורה בחופש הגדול האמריקאי?
יוספוס (ארה"ב): "היחס בארה"ב היה גורם להרבה ישראלים להתכווץ בקנאה. באחד החופשים הגדולים האחרונים הבאתי עמי את הילד בן ה-7 במשך 20 יום לעבודה, במהלך החודשיים האלו. הוא ישב בצד וצייר ואני עבדתי. לא קיבלתי ולו הרמת גבה אחת מעמיתי לעבודה ובוודאי שלא ממנהלי. דותן הזכיר עבודה מהבית בשוודיה, אז גם פה, בארה"ב, זה אפשרי אבל זה תלוי כמובן בחברה בה אתה עובד. בישראל "עבודה מהבית" מעלה מיד חשדנות ואי נוחות אצל מעסיקים. האמריקאים רגועים יותר. אחרי הכל, מי שלא עובד היטב לא יוכל להסתיר את זה בעבודה מהבית, ולכן אם יש סיבה טובה ואין צורך "מבצעי" להיות במשרד, אין בעיה בדרך כלל לעבוד מהבית".

Vinney (קליפורניה): "אני לא נתקל בשום יחס מיוחד להורים לילדים. מקום העבודה שלי דואג, בכל החגים, לארגן מסיבות עם ילדים (למשל השבוע הייתה מסיבה לכבוד Halloween), אבל לא נראה לי שיש איזה משהו מעבר לזה. לי עצמי אין ילדים, אז זו הבחנה של מי שמתבונן מהצד. בכלל, בארה"ב, ההפליה בשל רקע אישי אסורה ונשמרת באדיקות, והיא מתחילה כבר בראיון העבודה - אם מישהו היה שואל אותי על גיל / ילדים / מצב משפחתי, הוא היה מפוטר באותו היום! שאלה כזאת גוררת הרשעה כמעט מובטחת בבית משפט בגין הפליה. כנ"ל לגבי הרבה שאלות אחרות שנראות "תמימות" למראה; אפילו שאלה על אזור מגורים יכולה להיות בעייתית - יש אזורים בהם הסגמנטציה לפי אזורים היא מאוד ברורה (מקומות שמזוהים עם רמה סוציואקונומית נמוכה למשל י.ח)".

לשוודים אולי יש מעט ילדים, והם גם לא מעודדים בצורה גלויה כמו בישראל, הולדת ילדים, אבל כיאה למדינה סוציאליסטית, אם אתם הורים גאים לזאטוטים, המנהל שלכם לא יערים עליכם קשיים, ואף יבוא לקראתכם. האבחנה הזו נכונה גם לארה"ב, שם הסובלנות גבוהה בהרבה מהמקובל בישראל. גם בהונג-קונג הורות לא נתפסת כמשהו שמפריע לפיתוח קריירה, אבל המחיר החברתי הוא שונה – אם אתם הורים, תאלצו להתמודד עם גידול הילדים בדרכים שלא יפריעו לשעות העבודה.

בקורות החיים שלך כתוב שאת רווקה

ישראלים הם עם של חברותא אחת גדולה. אם תעצור אדם זר לחלוטין ברחוב, והוא יספר לך שהוא מבת ים, השאלה הראשונה שתשאל אותו תהיה, סביר להניח, "מכיר את מיקו? שירת איתי בצבא". אנחנו מדינה קטנה והגבולות הפרטיים מִטּשטשים נורא מהר, ואם נדמה לכם שהמנהג הזה לא מחלחל לראיונות עבודה, אותם הזכיר Vinney בפסקה הקודמת, נכונה לכם טעות (נושא שאף הקדשתי לו כתבה בעבר). Vinney ציין שבארה"ב זו עבירה על החוק לשאול דברים אישיים, ויוספוס מאשר שאכן כך פני הדברים:

יוספוס (ארה"ב): "בארה"ב אסור לדבר על הדברים האלו. קורות החיים לעולם לא יכללו גיל, והמעסיק לעולם לא יבקש לדעת מהו גילך או המצב המשפחתי שלך. זה לא רק "החוק". הכללים האלו נשמרים במציאות בקפידה ומעולם לא מצאתי חריגה מהם, אצל שום מעסיק עמו היה לי קשר בכל רחבי ארה"ב (עבדתי בצפון קליפורניה, אטלנטה, ניו ג'רסי וניו יורק). ראיון נסוב תמיד רק סביב מה שחשוב באמת: היכרות אישית להתרשמות (מבלי חדירה לפרטיות), ושיחה מקצועית על נושאים טכניים הקשורים למשרה. בארה"ב גם אין מכוני מיון למועמדים לעבודה – בישראל מכונים כאלו נמצאים בשימוש מאסיבי. אמריקאים שסיפרתי להם שבישראל צריך לפעמים לעבור שיחות עם פסיכולוג, לצייר עצים או לצעוק בדינאמיקה קבוצתית כדי להתקבל לעבודה, נוטים לא להאמין לי. זה פשוט לא קיים בארה"ב".

דותן (שוודיה): "אני לא זוכר אם שאלו או לא שאלו בראיון, לגבי מצב משפחתי וילדים, אבל אם שאלו, לדעתי , עשו את זה רק בשביל להבין מי עומד מולם ולהכיר את הצדדים האישיים שלו טוב יותר – ילדים, רווקוּת, הורות...זה לא משהו שמעניין מישהו בשוודיה, וכפי שציינתי בעבר, זו מדינה עם יחס מאוד שוויוני שמאוד באה לקראת הורים".

רועי (הונג-קונג): "בראיון העבודה שאני עברתי, נשאלתי לגבי הגיל ומצבי המשפחתי. הבוס שלי חיפש בוגרים טריים (כלומר, שהרגע סיימו את התואר ועוד אין להם ניסיון עבודה י.ח), בדגש על רווקים, כי זן העובדים הזה פשוט זול יותר להעסקה, והוא היה סבור שלמרות חוסר הניסיון שלי בשוק העבודה, זה יספיק. עם זאת, כשהיה מדובר בהעסקת מקומיים (הונג-קונגים), חיפשנו אנשים מבוססים עם ניסיון (ואפילו משפחה), ובעיקר יציבות, כך שהגיל שיחק תפקיד משני".

שוב, שוודיה מוכיחה שהיא המתקדמת ביותר מבין השווקים שסקרתי – אין איסור לנבור בחיים הפרטיים, כי גם ככה לא יפלו אתכם על רקע מה שתשיבו. ארה"ב נמצאת צעד אחד אחורה, ובשל ההבנה שעשויה לנבוע אפליה משאלות אישיות, היא אוסרת לשאול אותן אפריורי. בהונג-קונג ישאלו אתכם שאלות אישיות, אבל מאחר שאין יחס מיוחד לרווקים, לנשואים או להורים לילדים, הסיכוי לאפליה על רקע אישי קטן.

בישראל יש אפליה על רקע גיל?

מקום טוב באמצע

ישראל, כפי שארבעת הבחורים מתארים את זה, נמצאת במקום טוב באמצע – נכון, אנחנו לא שוודיה, ועדיין יש לנו מה ללמוד, ואנחנו גם לא ארה"ב, מדינה שהפוליטיקלי קורקט המנומס שלה מונע חיטוט בחיים אישיים, ומאפשר מרחב מחיה גדול יותר, אבל מאידך – אנחנו לא המזרח הרחוק, בו שעות העבודה מרובות יותר, ואדם הוא הרבה יותר עובד מאשר הוא הורה, או אדם פרטי. בחלק השני של הכתבה, נעסוק בהשוואה בין טיב העובדים שם, לטיב העובדים בישראל, יחסי הניהול והחלק המסקרן ביותר – איפה, אחרי הכל, מרוויחים יותר.