אם לא שירַתּ בצבא, יתכן שלא תוזמן לראיון עבודה

הנה עובדה: נדמה לנו שאנחנו אדונים להחלטותינו, אבל הלכה למעשה, המוח שלנו - אותה עיסה אפורה ששוחה לה בעצלתיים בתוך נוזל מוחי עכור שעונה לשם האקזוטי "CSF" – מחליט בשבילנו לא מעט החלטות אוטומטית, בניגוד מוחלט לשיקול דעתנו. למשל, אפילו פעולה טכנית ויומיומית כמו סינון קורות חיים, משהו שכל מי שעוסק בגיוס עושה כל הזמן, לא נקבעת אך ורק על פי רצונותינו החופשיים. כתבה מעט אחרת, שעוסקת בסינון קורות חיים מהצד הפסיכו-קוגנטיבי.

הכול התחיל בשאלה תמימה - בחור צעיר, ששוקל לא להתגייס, ובמקום, רוצה להתחיל ללמוד לתואר ראשון מיד בגמר התיכון, רצה לדעת האם ינפו את קורות החיים שלו, בגלל שלא מופיע בהם סעיף "שירות צבאי" או שלא ינפו אותם. השאלה התמימה הזו הציתה דיון על מה נכון מוסרית, ומה לא נכון לעשות מוסרית (מי שרוצה לקרוא, מוזמן ללחוץ על הקישור בתחילת הפסקה), אבל במקום לעסוק בנכון ולא נכון, בחרתי לעסוק בתהליכים הקוגנטיבים שיקבעו באם קורות החיים של הבחור יעברו סינון או לא. השירות הצבאי הוא רק דוגמא – אותם התהליכים נכונים לגבי אפליה על רקע גיל, מין, דת, עדה או כל נושא אחר.

להבין איך הקופסא שעל צווארנו עובדת

נניח שמוצבים לפניכם קורות חיים, והדבר הראשון שאתם מבחינים בו, הוא שחסר בהם הסעיף שמדבר על שירות צבאי. החוק מאוד ברור בנושא, והוא קובע שאסור לנפות, להפלות או לפסול מועמד לעבודה מטעמים שאינם עניינים, ואם העבודה שאתם מציעים לא קשורה לצבא, ניפוי קורות החיים של המועמד בגלל שהוא לא שירת, היא אפליה לכל דבר (ניתן לקרוא על זה בהרחבה פה). אבל אנחנו יודעים שהחוק לא תמיד מבוצע כלשונו ולכן...

בהנחה שאתם נמצאים לבד, קורות החיים מונחים לפניכם, איש לא ראה אתכם מעיינים בהם, או מבטאים את חוסר אהדתכם למי שלא שירת, וממש לצד המכתבה שלכם, ניצבת מכונת גריסה - מי ידע שגרסתם את קורות החיים? מי ידע למה גרסתם אותם, ושאכן מדובר בהחלטה, שלו למשרד המשפטים היתה גישה חופשית למחשבות שלכם, היא היתה מספיקה בשביל להוציא מכיסכם סכומי כסף די גדולים? והאם העובדה שהעד היחיד לאפליה הזו, הוא מוחכם שלכם, ישנה את ההחלטה? תתפלאו לדעת, אבל לפסיכולוגיה יש תשובה. על מנת להבין אם קורות החיים של הבחור שלא שירת יגרסו או לא, אציג בפניכם שתי תיאוריות, שעשויות לענות על דרך הפעולה של מסנן קורות החיים.

גוסטב לה-בון אוהב חוליגאנים בריטיים

נניח לרגע שאתם עומדים ברמזור אדום – לצידכם עומד שוטר עם פנקס דו"חות ביד, ועט שלוף, ומביט בכם מזווית עינו, כשאגל זיעה מנצנץ מעל גבינו הימני – האם תעברו את הכביש באדום ותסתכנו בדו"ח וודאי?

עכשיו ניקח את הסיטואציה הזו ונשנה אותה קמעה – אתם עומדים ברמזור אדום, לצידכם אותו שוטר חדור מוטיבציה, רק שהפעם, ביחד אתכם עומדים עוד 99 אנשים נוספים. אם כולכם תעברו באדום ביחד, הסיכוי שאתם ספציפית, תהיו אלו שהשוטר מעלה בחכתו, הפכו מ-100% ל-1% בודד. ומה עכשיו? האם תעברו נוכח העובדה שהסיכוי שתתפסו הוא קטן מאוד?

התופעה הזו, שזוכה לשם העממי "לעשות פשע אנונימי בתוך קהל", נחקרת כבר מעל ל-100 שנים. ההוגה שלה, גוסטב לה-בון, יצר תיאורייה שלמה (תיאוריית ההדבקה), שמאז, התרחבה כדי לתאר סיטואציות שונות, בהן אנשים שומרי חוק יטו להפר את החוק ברגל גסה, כשהם מאמינים שהסיכויים שהם יתפסו הם קטנים. למשל, חוליגאנים בריטים שיוצאים ממשחק כדורגל, ומשחיתים כל דבר שנקרה בדרכם, פועלים בדיוק על פי תיאוריית ההדבקה – הרי מתוך המון שועט שהורס חנויות ורכבים, מה הסיכוי שדווקא הם יתפסו?

גם מסנני קורות חיים, כשהם מאמינים שהסיכוי שהם יתפסו הוא קטן, עלולים לעשות את זה – לעבור על החוק מתוך התובנה, שהסיכוי להיענש בשל ה"פשע האנונימי", הוא קטן.

ובכל זאת, יש מסנני קורות חיים שיגרסו את קורות החיים של אותו בחור שלא שירת בצבא, ויש כאלו שאף פעם לא יגרסו אותם, מה שמוביל לתיאוריה הבאה, שעשויה להסביר איך ולמה יפעל כל מסנן קורות חיים.

"קוהלברג" רק נשמע כמו שם של בירה צוננת

יש אנשים שסולם המוסריות שלהם לא מושפע מנורמות או חוקים חברתיים – הם תמיד יפעלו על פי אותן אמות מוסר, לא משנה מהי הסיטואציה בפניה הם ניצבים. לדוגמא, אותם אנשים לא יחצו את הכביש ברמזור האדום שלנו, גם אם הם יעמדו בכניסה לאופקים, בכביש שומם עד זרה, ב-3:00 לפנות בוקר, אפילו אם אין שום זכר לשוטר. הם לא יחצו אותו בגלל שאמות המוסר שלהם לא מושפעות מהפחד מפני עונש – הן קשורות אך ורק לערכים פנימיים. אם בעיני אדם כזה, להפר את החוק (גם כשאין סיכון לקנס) זה לא מוסרי, אזי, הוא לא זקוק לשוטר עם עט שלוף בשביל לציית לחוק – הוא יציית לו כי ככה הוא מאמין שנכון לעשות.

אותם אנשים גם לא ינפו את קורות החיים של אדם שלא שירת בצבא, גם אם האדם היחיד שניצב בחדר, בקוראם את קורות החיים זה הם עצמם, וגם אם איש מלבדם לא מסוגל לשמוע את הלך המחשבות שלהם.

סולם מוסריות היה ערך מאוד נזיל ולא אמפירי בעליל, עד שהגיע חוקר בשם קוהלברג (1958 - "The "Development of Modes of Thinking and Choices in Years 10 to 16), שרצה לכמת את סולם המוסריות שלנו, ללא הבדלי תרבות, מין* או גזע. קוהלברג תכנן ניסוי שכלל כמה סיטואציות שעירבו הפרה של החוק (למשל: האם תגנבו תרופה יקרה מאוד, שידכם לא משגת, בשביל להציל בן זוג גוסס, כשידוע שהתרופה עשויה להצילו?). לא עניין אותו אם הנבדק ענה "כן, הייתי גונב", או "לא, לא הייתי גונב". את קוהלברג עניין ההסבר – למה לא/כן היית גונב. לאחר שניתח את תוצאות הניסוי, יצר קוהלברג את "סולם הערכים של קוהלברג" שמחלק את דרך החשיבה שלנו לשישה סוגים של מוסריות:

בקצה התחתון ניצבים אנשים שאין להם מוסר פנימי, או יכולת להחליט אם משהו הוא טוב או רע, והשיקול שלהם מתבסס אך ורק על רווח והפסד – מהו העונש שאקבל אם אעשה משהו, או לחילופין, מה ארוויח אם אמנע מלעשות משהו (שיקולי עונש ותגמול).

בקצה העליון ניצבים אנשים להם אמות המוסר האציליות ביותר, והשיקולים שלהם אם לעשות משהו, נעדרים כל התחשבות ברווח או בהפסד עצמיים. כל מה שמעניין אותם הוא האם הפעולות שלהם עולות בקנה אחד עם נורמות של צדק אוניברסלי מוחלט, אפילו כשפעולה כזו תפר את החוק. למשל, האם להסתיר מהגר לא חוקי בביתי, בניגוד לחוק, ולהסתכן במאסר, רק בגלל שאם אסגיר אותו, הוא יוחזר לארצו וירצח?

ואיך כל זה מתקשר לסינון קורות חיים?

אם, כמסנני קורות חיים, אתם נמנים על הזן שפוחד מעונש (שלב המוסריות מס.1), סביר להניח שתנפו קורות חיים של מי שלא שירת, אם תהיו בטוחים שלא תתפסו, אבל לא תנפו אותו אם תאמינו שיש סיכוי שכן תתפסו. לעומת זאת, אם אתם נמנים על הזן שמוּנע מנורמות אוניברסליות שאינן מושפעות מעונש או רווח, בין אם תתפסו ובין אם לאו, בין אם החוק קובע עונש נוראי ובין אם הוא פוטר אתכם ב"נו נו נו" בלבד, ההחלטה שלכם תמיד תהיה אחידה – אם אתם נגד אי-שירות בצה"ל, תמיד תנפו קורות חיים של מי שלא שירת, ואם אתם לא נגד או אדישים לאי-שירות בצה"ל, אף פעם לא תנפו קורות חיים כאלו (גם אם זו מדיניותה של החברה בה אתם עובדים, וצפויה לכם נזיפה בשל כך).

חברות שרוצות להמנע מהסיכון להתבע בשל אפליה, עשויות להשתמש באפקט "הבורות הפלורליסטית", על מנת לגרום למסנני קורות החיים לפעול בצורה אחידה, על ידי יצירת נורמה חברתית "נכונה", ונורמה חברתית "פסולה"....אבל נראה לי שהעמסתי עליכם די והותר חומר פסיכולוגי לכתבה אחת צוחק

* תודה ליועצות ההשמה בדיאלוג, שהשתתפו בסיעור המוחות, בניסיון להיזכר מה היה שמו של גוסטב לה בון.